לִילָה

פגשתי אותה בשיעור יוגה. זה היה לפני כחמש-עשרה שנים, קצת אחרי שחזרנו ממסע של שישה חודשים בהודו, אני בת הששים והתרמיל. רצון טוב קרן כמו שמש מעיניה הבהירות. שערה הארוך, הַשָּׁטֵנִי, נבע מהתמירות של גופה.

"אחרי היוגה אני מנחה בבית שלי קבוצת ישיבה שבועית. מתרגלים מדיטציה ומשתפים בחוויות אישיות ובתובנות. אין כמו מדיטציה אחרי שיעור יוגה", הזמינה אותי.

זה היה אחרי שכבר התחלתי להשתתף בריטריטים של מדיטציה בשתיקה. ניסיתי לתרגל בבית אבל זה דרש משמעת שלא כל-כך הייתה לי.

הלכתי אתה, מצטרפת לקבוצת נשים שהכירו זו את זו. בתחילה הרגשתי זרה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התחברה לי חווית המדיטציה עם דיבור ובהדרגה יכולתי להרגיש חלק ממשהו חם ואינטימי שמתהווה מתוך השיתופים. כל מה שמישהי סיפרה הדהד באופן כלשהו אצל כולנו ומתוך שרשרת השיתופים נוצר מעין קולאז של אסוציאציות. במרחב הבטוח העזנו לגעת בעצבים החשופים, לדבר בגלוי על דברים שבדרך כלל אנשים שומרים לעצמם. לילה השכילה לתזמר את כל הפלא הזה ביד אמן. היא ראתה לתוך הלב של כל אחת מאתנו. הרגשתי איך עיניה הטובות מלטפות אותי מבפנים, קורנות מבעד לשברים שאזרתי עוז לחשוף.

הקשר בינינו צמח במהלך המפגשים השבועיים, בריטריטים שבהם לימדה ובפגישות אישיות שהייתי יוזמת בכל פעם שהמים התת-קרקעיים שלי הגיעו עד נפש. שיתפתי אותה בסודות ששמרתי מפני העולם ובעיקר מפני עצמי והיא שתפה אותי בשלה, מבהירה לי שכובעים של מורה ותלמידה אינם כל הסיפור, שבעצם אנחנו שתי בנות אנוש שחולקות כאב משותף.

בפעם הראשונה התחלתי לחוש שאפלת הבור החלול והקליפה הריקה שהייתי כל חיי היא אשליה. האור שהתפשט בתוכי גילה לי איכויות שלא העזתי להאמין בקיומן, שרק האמון הבלתי מסויג שלה בי הצליח להעיר לחיים וגרם לי בהדרגה להרגיש קיימת, להפוך ממי שהורגלה לצפות בחיים מבחוץ, לא מאמינה שמישהו רואה אותה, לשותפה פעילה במשחק הזה. היא עודדה אותי להשמיע את צעקתי ולהוציא את האמת לאור ולו גם במחיר פגיעה באחרים. במקום לשתוק ולהמשיך להאכיל כרישים תאוותניים בדם לבי, צוותה עלי להרחיק אותם מחיי, לצאת מתוך הים הבוגדני שמוחק הכול, ללמוד לצעוד על האדמה, להותיר עקבות.

היא הורתה לי לקבל את עובדת היותי אנושית – להיכשל ולטעות לפעמים. במחיצתה למדתי להסכים להיות חלשה ולהיעזר באחרים במקום לדפוק ראש בקיר ולסמוך רק על עצמי. בתמיכתה העזתי לוותר בהדרגה על האשמה ולפגוש בפחד החשוף שאין לו שם, וכמו יעקב במלחמתו עם המלאך, לִשְׂרוֹת אִתּוֹ ולהישיר מבט אל עיניו הצהובות, הרושפות, עד שהיה מרפה ממני.

היא הנחתה אותי לשאול את עצמי שאלות ולהמתין בהקשבה ובסבלנות לתחושות הבטן עד שהתשובות תגענה.

בזכותה התחלתי להאמין שיש לי מקום בעולם ושאני יכולה להיטיב. כשהתחלתי להתנדב בעמותת 'חיבוק ראשון', מערסלת פגים ותינוקות אומללים שפגיעות ומחלות קשות גרמו להוריהם לנטוש אותם בבתי החולים והם שוהים מרגע לידתם באור ניאון שאינו כבה, צפצופי מוניטורים מחליפים את שירי הערש שאף אחד לא שר להם וצינורות יוצאים ונכנסים לגופם הזעיר המבותר בצלקות, אמרה לי שמעשה ההתנדבות שלי הוא תיקון שממלא בדרך הנתינה את הבור חסר התחתית של החסך באהבה.

יד-ביד ליוותה אותי במסעי הקשה להשתחרר ממערכת יחסים פוגענית ארוכת שנים, לצאת לחופשי ולהשתקם מהפצעים.

היא לימדה אותי לקבל את הכאב, להסכים להיות סמוכה אליו ולחבק אותו בחמלה כמו אימא רחומה, הסבירה כי רק הנכונות להיות פגיעה מאפשרת את פתיחת הלב וזרימת האהבה.

כשיצאה עם בן זוגה למסע של שנתיים במרחבי העולם הנחו אותי עצותיה הטובות ששמעתי בתוכי בכל פעם שפניתי אליה בשאלה. כשחזרה מהמסע לבדה ושבורה, יכולתי לחבק אותה ולתמוך בה בשעתה הקשה.

היא נולדה בדור של ילדי אבל מוסכם על שתינו שהיא אמי הרוחנית ואני בִּתָּה.

לאחרונה יצאתי לריטריט אישי ללא הנחיה שבו הקשבתי למה שהלב ביקש מרגע לרגע ונעניתי לו בתרגול. בתגובה למה שסיפרתי לה על התנסותי השיבה:

"בגרת בתי, למדת להיות מורה לעצמך!"