במהלך השנים האחרונות הגבתי בשירים ובסיפור קצר לאירועים במדינה שעוד לפני השביעי באוקטובר לא חדלה להפוך לי את הבטן.
המציאות של השנה האחרונה הפכה אותם לרלוונטיים עוד הרבה יותר ונראה לי מתאים לפרסם אותם ממש עכשיו, אחרי שנה של זוועה מתמשכת שלא רואים את הסוף שלה באופק.
השיר הזה נכתב בעקבות כתבה בטלויזיה, לא זוכרת אם זה הזה במהלך אחד ה'מבצעים' המהוללים שלנו או סתם, עונש של הריסת בית משפחת מחבל.
הבל
אֶלֶףְ מִלִּים
רֵיקוֹת
בּוֹרְאוֹת
בְּהֵבֶל פֶּה
תְּמוּנָה
אַחַת
שֶׁל לְבֵנִים
שְׁבוּרוֹת סִירִים צַעֲצוּעִים מְגבָּבִים
יֶלֶד
קָטָן בּוֹהֶה
קוֹלֹות
שֶׁל מְטוֹסִים בָּרֶקַע
שָׁוָה
יוֹתֵר מֵאֶלֶף מִלִּים רֵיקוֹת
12.11.2019
השיר הבא נכתב בעקבות צפיה בטקס הלוויה של חייל
חָלָל
נִשְׁמַתּוֹ
בַּחָלָל.
גּוּפַתּוֹ
בַּחֲלַל הָאָרוֹן
שֶׁהוּרַד לַחָלָל
שֶׁנִּפְעַר
בְּעָפָר וְנִסְתַּם
הַגּוֹלָל.
זִכְרוֹ
מְחלָּל בִּנְּאוּמִים
מְחוֹלְלֵי מְחוֹל
חֲרָבוֹת
שׁיִרְבּוּ חֲלָלִים
וְלַהַג
מִלִּים חֲלוּלוֹת.
מוֹתָרוֹ
חֲלַל הֵעַדְרוֹ
21.7.2019
הסיפור שלהלן נכתב מיד לאחר יום העצמאות שבערבו חדרו שני מחבלים לעיר אלעד הסמוכה
לראש העין שבה אני גרה, רצחו את הנהג שהסיע אותם לישוב. אחד מהם חוסל והשני ברח ולאחר
כמה ימים נתפס משוטט ביער של ראש העין. באותו זמן תוכן אירוע של סדנת ציור ביער שבו נכחה
דוגמנית עירום. השילוב הזה יצר במוחי הקודח את הסיפור הבא:
גן עדן
אני מתחבא
בין השיחים ושומע נביחות, מרגע לרגע יותר קרוב, יותר חזק, כדור עולה מהבטן לגרון, הרגליים
בֵּטון. כלב שחור גָ'בָּאר מוציא עלי נשימה מסריחה ישר בפרצוף, תוקע השיניים שלו וקורע
לי הלחי, הכלבים מפילים אותי. רטוב לי מהדם של הפצעים שתכף יהיה לי בכל הגוף. אני צועק
בכל הכוח אבל רק יללה חלשה יוצא לי מהפה. אני מרגיש הידיים הרכות של אימא, פותח
עיניים ורואה העיניים הדואגות שלה:
"יא
איבני, מה עוד-פעם חלמת?!" היא שואלת אפילו שהיא יודעת שאני לא יענה לה.
החלום
הזה בא בכל לילה כבר ארבע שנים, תכף אחרי מה שקרה עם סמיר.
יום
שישי בבוקר, הגברים במסגד, האימהות במטבח עושות ארוחת-בוקר שנאכל כל המשפחה ואנחנו
בכביש משחקים כדורגל. פתאום מגיע ג'יפ של היהוד ולא עוצר, כמו אין אף-אחד בכביש.
בגלל הצעקות שלנו מההתלהבות אנחנו לא שמים לב ומחמוד בועט ופוגע עם הכדור בחלון של
הג'יפ. עכשיו הוא עוצר וגֶבֶר יורד, מכוון הרובה ישר עלינו. אנחנו בורחים והוא יורה.
סמיר נופל. בהתחלה אני לא רואה שום דבר מיוחד אבל אז החולצה הירוקה שלו נהיית
אדומה. אף ילד כבר לא שָׁם אבל אני, כאילו ערפל נכנס לי בלב ועושה אותי בלי שום
הרגשה. הראש שלי אומר שאני צריך שאקרא לעזרה אבל הרגליים לא זזות והפה לא מוציא
שום קול, כאילו זה אני שהמג'נון ירה בו ולא סמיר. אני נדבק לקיר והוא מתקרב,
העיניים הכחולות שלו מסתכלות עלי כמו היו מקֶרַח והוא דוחף אותי ברובה. אני, אפילו
הכאב בראש מהנפילה לא מרגיש והוא פותח המכנסיים ומוציא המה-שמו והשתן שלו שורף לי
בפרצוף ואני סוגר טוב-טוב העיניים והפה. כשהוא גומר הוא מנדנד אותו והטיפות נוזלות
עלי כמו גשם צהוב מסריח. אחר-כך הוא מסתובב, נכנס לג'יפ, נותן פוּל גז ומסתלק עם החברים
שלו שמחכים לו בתוכו, כאילו כלום לא קרה וזה לא העסק שלהם.
אני
שוכב שם, שומע הסירנות. הצעקות של אימא ושל שתי האחיות שלי ושל כל הנשים שיוצאות
החוצה קורעות לי האוזניים, רואה האמבולנס
והרופא שבודק לסמיר דופק ואומר שאין מה לעשות, אחר כך מכניס אותו למין שק וסוגר
הריצ'רץ' כאילו הוא בובה ולא ילד שלפני כמה רגעים רץ ושיחק ובעט בכדור. אני שומע
הסירנה של האמבולנס יותר חלש ויותר חלש עד שנהיה שקט. אחר-כך דודה ג'מילה מָרימה אותי וְעוזרת לי לעלות
לבית. היא שואלת מיליון שאלות. אני פותח הפה אבל שום מילה לא יוצא לי, רק מין צעקות.
היא מנדנדת חזק בכתפיים שלי אבל כלום. אני הולך למקלחת, מכניס כל הבגדים המסריחים
לניילון וחצי-שעה מסתבן כל הגוף והראש חזק-חזק עם מים רותחים, מנגב, מתלבש בגדים
נקיים ויוצא לחצר, שׂם השקית באמצע, מדליק גפרור. הסירחון של העשן נכנס לי בעיניים
ובבטן.
מאז הדיבור לא חזר לי.
בבית
כאילו אותו דבר כמו קודם אבל לא! אימא רואה כמה אני לא בסדר. כל הזמן מחבקת אותי, אולי
בגלל אני הילד היחיד שנשאר לה. היא אופה בשבילי המעמולים שאני אוהב אבל האבקה הלבנה שהיא שמה למעלה, כאילו התבלבלה
ושפכה מלח במקום סוכר, מהדמעות. אבא, שותק כמעט כמו אני. הוא אומר רק דברים שצריך,
לא מראה אהבה, לא יושב עם חברים, רק בכל בוקר שעוד חושך לוקח האוכל שאימא עשתה לו,
עולה לטנדר של הקבלן וחוזר בערב, מתרחץ, מכניס משהו לפה ונכנס במיטה. שתי האחיות
שלי מחכות כבר שימצאו להם חתנים. כואב להם על סמיר שהם טיפלו בו שהיה קטן, אבל הם
רוצים שיחיו עם שמחה, לא יתאבלו כל החיים שלהם.
אימא מזהירה
אותי שאני לא יעשה שטויות, מספיק היא איבדה בן אחד. היא מפחדת כי חברים שלי מדברים
אתי כל הזמן שאני יבוא אתם לזרוק אבנים על החיילים. הם יודעים שאם יתפסו אותי אני
לא יגיד כלום, לא חשוב כמה מכות ידפקו לי, אבל אני גם ככה מרגיש כמו בית-סוהר בִּפְנִים,
לא צריך גם הכלא שלהם.
שזה
קרה הייתי בן שתים-עשרה וסמיר היה בן עשר. אחר-כך המשכתי ללכת לַבית-ספר. הייתי
מבין מה המורה אומר, כותב מהלוח במחברת. הוא לא היה שואל אותי כלום וזה היה בשבילי
הרגשה של חופש. שום דבר לא היה מעניין אותי ואני הייתי מסתכל כל הזמן מהחלון על
העננים שלפעמים היה להם צורות של חיות ואיך הם זזים בשמים ועננים חדשים באים וחושב
אולי יבוא ענן אחד עם הצורה של סמיר ואז אני ידע שהוא שולח לי סימן מהשמיים.
אני
וסמיר היינו תלמידים טובים ולאבא היה חלום שנגמור הבית-ספר בהצטיינות ונלך
לאוניברסיטה, נהיה דוקטורים ונגור ברמאללה ולא נישאר בכפר שכל כמה ימים החיילים והמתנחלים
עושים פה בלגן. רצה שיהיה לנו הרבה כסף, לא כמו הוא שצריך להוציא הנשמה. אחרי שלוש
שנים בַּבֵּית-ספר הוא אמר יותר טוב שאני יבוא אתו לעבודה ואלמד המקצוע ממנו ויעזור
קצת בפרנסה. אבא רצף, למד העבודה מאבא שלו עוד שהיה ילד. עבודה לא-חסר. בהתנחלות
על-יד הכפר בונים וילות כל הזמן.
התחלתי
ללמוד איך מורחים בטון על החול ותכף אחרי-זה שמים הבָּלָטה, דופקים עם פטיש ומנקים
הבטון שיָצָא מהצדדים. כל שני בלטות בודקים עם פֶּלֶס. למדתי איך מורחים הרובָּה
ומנגבים טוב-טוב שלא יישאר סימנים. יש לי ידיים טובות וכמה שבועות שעבדתי עם אבא
למדתי איך עושים העבודה והתחלתי לעבוד לבד.
אבא בא, מסתכל, ואני רואה בעיניים שלו שהוא מבסוט.
האנשים שאנחנו בונים בשבילהם כל-הזמן באים ורואים
איך מתקדם. מדברים עם הקבלן בעברית שהוא למד בשביל שיהיה קבלן בשביל היהוד. אנחנו כמו
אוויר, שום תודה לא מקבלים, בטח לא איזה כיבוד.
יום
אחד שאנחנו עובדים על איזה בית, האיש והאישה באים בשביל שיראו הרצפה. האישה עומדת
בסלון ומדברת עם הבעל שלה בקול מרוגז והוא הולך לקבלן שבא לאבא ואומר שצריך שיוציא
הבלטות כי הם רוצים הרצפה בסלון כמו שטיח שהם ראו בבתים שלנו.
"מצטער
איסמעאיל, שכחתי להגיד לך. פה הבַּלָטוֹת של השטיח", הוא עושה תנועה כזאת עם
הידיים ואבא מקלל בשקט "יִחְרָבּ בֵּיתְכּוֹם" ויוצא עם כולם להפסקה
לפני שהוא מפרק הכול מה שעשה אתמול. אני עובד בקומה שנייה, שומע הכול והדם עולה לי
בראש. נשאר לי רק עוד שני בלטות ואני עושה להם סימנים שתכף אני גומר ובא לאכול
איתם.
האישה יוצאת
לאוטו והאיש מתחיל לעלות בסולם בגלל עוד לא בנו המדרגות. אני מסתכל עליו מלמעלה.
פתאום הוא מָרים הראש ורואה אותי וישר שם יד על הרובה. העיניים הכחולות מסתכלים עלי
במבט קרח וְבלי מחשבה אני תופס כמה בלטות שנשארו בצד וזורק לו על הראש. הוא מתגלגל
למטה ומסביב לראש שלו נהיית שלולית אדומה ובתוכו מלא בלטות שבורות. אני עוזב הכול ויורד
הכי מהר שאני יכול, הולך מסביב ומסתכל טוב-טוב שלא ישים רגל בתוך הדם, שלא יראו
העקבות של הנעלים שלי. אני עושה לחברים סימנים שאני צריך לחרבן והולך ליער.
איך
שאני מגיע לשם אני מתחיל לרוץ כמו משוגע, הולך בתוך השיחים. בסוף הכוח שלי נגמר ואני
יושב. מהפחד אני לא מרגיש הרעב שהיה לי לפני שזה קרה. אני יודע שאסור שאישאר יותר
מדי זמן במקום אחד וקם. כל הגוף שלי שריטות מהקוצים ואני לא יודע לאיפה אני הולך. בינתיים
מתקדם מצעד לצעד, ככה יום שלם. אני רגיל לצום ברמדאן אבל זה אחרי שאכלתי בלילה, ועכשיו
– הבטן שלי ריק מאתמול בערב. הראש שלי מסתובב ואני מרגיש שתכף אני ייפול. שמתחיל
חושך אני נשכב בין השיחים.
בבוקר אני
קם וממשיך ללכת. פתאום אני רואה בתים של כפר גדול. בטוח שאני בישראל. אני מכניס יד
לכיס ומוצא קצת כסף שמורדי החזיר לי. אני נכנס לכפר. הגוף שלי רועד, לא יודע אם
מהפחד או מהרעב והצמא, מסתובב עד אני מוצא חנות ונכנס ולוקח לחם וחומוס וקצת זיתים
ועגבניות ומלפפונים ובקבוק-מים. בחנות יש אישה עושה למוכר סימנים בידיים. גם אני
עושה לו סימנים. הכול עובר חלק ואני בטוח שאללה שומר עלי, והולך רגיל עם השקית ביד
ליער, עד שכבר אין בתים.
עכשיו
שהבטן מלאה אני יכול לחשוב בשקט. מה שעולה לי בראש זה שאני ילך ביער עד שאני יגיע
לכפר פלסטיני אחר, לא הכפר שלי ששם מישהו בטח ילשין עלי אחרי הבלגנים שיעשו להם, ושם
אני יצטרף לשאהידים. אימא ואבא מסכנים, עכשיו הלך להם גם הילד השני ואיפה הם יגורו
אחרי שיחרבו להם הבית אבל אני חושב עשיתי משהו טוב בשבילהם שהחזרתי להם הכבוד.
ככה
עוברים להם השעות בלי שאני ידע לאן אני הולך ואני בטוח כבר הייתי יותר מפעם אחד
במקום שאני עכשיו.
פתאום אני
שומע דיבורים בעברית. מרגיש הכיווץ של הפחד בבטן אבל במקום שאני יברח אני מתקרב
בשקט, מתחבא אחרי עץ. אני כמעט נופל ממה שאני רואה:
אנשים
עומדים מסביב עם לוחות ודפים וצבעים ומכחולים. באמצע אישה עומדת בלי בגדים! אבל
לגמרי! אני צריך לברוח משם כמה שיותר מהר
אבל העיניים שלי לא יכולות לזוז ממנה וגם
הרגליים לא זזות. אחרי הרבה זמן שהיא עומדת ככה כמו הייתה פסל היא מתלבשת וכולם
לוקחים הדברים שלהם והולכים. אני מתחבא טוב טוב שלא יראו אותי ומרוב העייפות של כל
היום אני שוכב על האדמה ותכף נרדם.
פתאום שומע
הקול של הנביחות יותר ויותר חזק ואני יודע שאללה בחר בשבילי הדרך שאני יגיע כמה
יותר מהר לַגן-עדן של השבעים ושתיים-בתולות.
אפריל 2021
תגובות
הוסף רשומת תגובה