שמיטה

 חברים וקוראים יקרים, 

חומר רב הכולל שירים, סיפורים קצרים וסיפורים ארוכים-יותר הצטבר לי בשנים האחרונות במגרה העולה על גדותיה. בהדרגה אני מתכוונת לפרסם ולשתף אתכם את הטקסטים . אם מצאתם עניין במה שפורסם עד כה אתם מוזמנים להמשיך ולעקוב ולהעביר את הקישור עם המלצה לחברים שלכם. 

                                                                     ***

מאז שעמדתי על דעתי החיבור העמוק לטבע היה בעבורי חוויה מכוננת שעיצבה את תפיסת עולמי. החיים בבית לא היו לי קלים, בלשון המעטה. למזלי, גדלתי בשכונת 'כרמליה' בחיפה שאז הייתה כולה כמעט שדות וחורשות. השיטוט בהם בצד קריאת ספרים היו לי דרך מילוט מהתופת אל עולמות קסומים. בחרתי להעלות כאן שיר וסיפור קצר שמבטאים את הקשר הזה.

                                                                    ***

השיר הבא נכתב בעקבות חלום שהגיע אלי בזמן שהשיעול הכרוני שאני סובלת ממנו שנים רבות החמיר מאד. חלמתי שאני מגיעה לרופא והוא מבשר לי שיש לי סרטן בגרון. כשהתעוררתי הבנתי שבעיות הגרון שלי נובעות מציווי לשמור סוד. 

לְדַבֵּר אֶל הָעֵצִים וְאֶל הָאֲבָנִים

בַּמַּחְלָקָה הָאוֹנְקוֹלוֹגִית

מַחַט תְּקוּעָה בַּוְּרִיד

מְעָרָה לְתוֹכִי

טִפָּה

וְעוֹד

טִפָּה

הַשֵּׂעָר נוֹשֵׁר

קְוצָּה

וְעוֹד

קְוצָּה

כְּשֶׁרֹאשִׁי עֵרוֹם

מַשֶּׁהוּ קוֹרֵא לִי בַּגָּרוֹן

בְּדַּחַף בִּלְתִּי נִשְלָט

אוֹחֶזֶת בַּדְּלִי

מְקִיאָה

מִלָּה

וְעוֹד

מִלָּה

הַגּוּשׁ בַּגָּרוֹן

מִתְפּוֹרֵר

בְּהַדְרָגָה

הַדְּלִי עוֹלֵה עַל גְּדוֹתָיו

הָאָחוֹת

שׁוֹפֶכֶת לָאַסְלָה

לוֹחֶצֶת עַל מְנוֹף הַהַדָּחָה

מְצַוָּה:

"קְחִי תְּרוּפִה נֶגֶד בְּחִילָה!"

 

אָנִי יוֹצֵאת אֶל הַיַּעַר לְדַבֵּר

אֶל הָעֵצִים וְאֶל הָאֲבָנִים.

יֵשׁ לִי לֵב עוֹנָה הָאֶבֶן 

אָנִי סְדוּקָה

הָרוּחַ וְהַגֶּשֶם מְפוֹרְרִים אוֹתִי 

בְּהַדְרָגָה

אֶהֱיֶה אֲדָמָה פּוֹרִיָּה

בֵּינְתַיִם אָנִי עוֹד יַצִּיבָה

לָשֵׂאת אֶת כֹּבֶד מִשְׁקָלֵך.

בְּרוּכָה הַבָּאָה בְּצֵל

לוֹחֵשׁ הָעֵץ בְּקוֹלָה שֶׁל הָרוֹּחַ

יֵשׁ לִי גֶּזַע חָלוּל

עָבַרְְתִִּּי תְּלָאוֹת מְעִידוֹת

הַצַּלָּקוֹת וְהַדְּמָעוֹת הַקְּפוּאוֹת

מְעוֹדְדוֹת צְמִיחָה

כּלִּי כִּמְעַט רָק

אוֹר וְאָוִיר עוֹבְרִים דַּרְכִּי

חָפְשִׁי

צִפָּרִים מְצַפְצְּפוֹת

מְחַרְבְּנוֹת עֲלָי וְהוֹפּ!

מִתְעוֹפְפוֹת

מוּכָן לָמוּת

לַתֵּת אֵמוּן שֶׁעָלִים יְלַבְלְבוּ

יַעֲמִידוּ פַּנִּים שֶׁהֵם מְכַסִּים אוֹתִי.

 

מִתּוֹךְ גָּרוֹן חָלוּל

אָנִי מְמַלֶּלֶת בְּקוֹל צָלוּל

תּוֹדָה

                                                           ***

הסיפור שבהמשך מבטא חוויות שלי בעת ביקור בשכונת ילדותי לאחר עשרות שנים שלא הייתי שם.

 

ביקור שורשים

היא עוקבת אחרי הוראות ההכוונה בווייז. שמות הרחובות הם הסימן היחיד שהגיעה למקום הנכון.

לפני שהחליטה להגיע הנה הביאה בחשבון את עשרות השנים שחלפו, מאמינה שהיא מוכנה לשינוי שתפגוש. דמיינה וילות מהודרות במקום השדות והבתים שהיו פזורים פה ושם ביניהם, בשכונה שבסוף העולם. אוטובוס היה מגיע לכאן פעמים ביום. חוץ ממנו היו עגלותיהם של החלבן שמיד מזכיר לה את הקרום על החלב הרותח שאימא הכריחה אותה לשתות ושל מוכר הקרח שאצלו היו קונים חצי או רבע בלוק ושמים בארון הקירור כדי לשמור את המזונות טריים לעוד יום. כאן, על הגבעה עם מגרשי הטניס הייתה חורשת אורנים שהם היו מטפסים עליהם, משחקים מחבואים ומפצחים צנוברים. הכבישים היו רחבים. אפשר היה לשרטט עליהם ריבועים ולשחק קלאס, לקפוץ בין שלוש מקלות ולשחק מחניים בלי בעיה. הכול היה מאוורר ומלא אור. עכשיו, המחנק חודר מבעד לחלונות הסגורים, ממלא את החלל הממוזג.

 

היא חונה בכניסה לרחוב אלכסנדר ינאי, הקיצוני בשכונה. אז היו בו בקושי שלושה בתים במרחקים גדולים זה מזה. אחרי שנגמרו, הכביש המשובש הפך לשביל שהגיע עד למפנה המערבי ועבר בסמוך לשפת המורד התלול המכוסה שיחי אלון ולבנה רפואי שבתחתיתו היו מונחים המישור, וּמְעֵבֶר לסרט האפור שהוליך לתל-אביב השתרעו החוף, הים, האופק והשמיים. חווית הטיול בתוואי הזה הייתה לה תמיד שיאו של מסע הרפתקאות. לשמאלה היה השדה. סלעים מנומרים באפור ולבן עם כתמים צהובים רבצו להם על כל השטח. בחורף הגומחות שלהם התמלאו מים. ביניהם היו כדורים אדומים של סירה קוצנית ושל דם המכבים, פרחים צהובים של שיחי קידה דוקרניים, מרווה משולשת, אזוב וקורנית שמבלי משים, טעם הסנפה שלהם ממלא לה עכשיו את הריאות. ביניהם הזדקרו עיריות, והתקבצו כתמים לבנים-חלקים וּוְרוּדִים-מקומטים של לוטם. לא היו להם שמות אבל היא יכלה להרגיש איך האהבה שלהם ממלאת לה את הלב בכל פעם שהגיעה לביקור. כשלמדה במגמה הביולוגית וכבר לא גרה פה יותר, שיעורי הגדרת הצמחים עזרו לה לשמר אותם בזיכרון, מקוטלגים למשפחות, סוגים ומינים. עכשיו, כשהיא יוצאת לטיולים ביער הקרוב לביתה, היא מתפללת שהשכחה שגורמת לה לא לזכור אם נעלה את הדלת או היכן הניחה את המשקפיים תגאל אותה מקללת שמותיהם. היא הייתה מתיישבת על אבן על שפת המדרון ושוקעת בהתבוננות, עיוורת לזמן החולף. כשהייתה מהלכת בשביל הרגישה איך הרוח החזקה שהים שולח אליה כמעט מעיפה אותה ועֶרְגָה הייתה מקדימה את הפחד שתפס לה את הבטן.

 

היא הגיעה לכאן כי היא מוכרחה לראות שוב את המרחב הפתוח, להרגיש עוד פעם את הרוח עוברת בה והיא צועדת על המדרכה שגורעת מעצמה לטובת מקומות חניה מסומנים שרובם מאוכלסים במכוניות גדולות, מתהדרות. מדי פעם היא חוצה כניסה לחניון או עוצרת כשהמחסום מתרומם לאפשר מעבר רכב. בין חניון אחד למשנהו מתרוממים בזה אחר זה בנייני פאר מוקפים עצים גבוהים כמו מסך ענק שמלווה אותה כשהוא הולך ונפרש לימינה עם כל צעד. פה ושם היא רואה שלט צמוד למרפסת:

 

"למכירה

דירת פנטהאוז

5 חדרים 250 מ"ר

נוף לים"

היא מתפללת שאחרי הסיבוב הרצף הזה יסתיים והיא תגיע לשביל פתוח וממשיכה לצעוד לאורך הרחוב, הזיעה ניגרת ממנה והרגליים שלה כואבות אבל זה לא נגמר והיא שואלת מישהי שבדיוק יצאה לטייל עם הכלב אם יש כאן מקום שאפשר לצפות ממנו אל הנוף.

"אחרי הבניין השלישי יש מדרגות שיורדות לתצפית."

היא עומדת על משטח מרוצף אבן ברוחב כשלושה מטרים, מעקה מתכת גבוה מפריד אותה מהמרחב. שיחים מהוקצעים של אלת המסטיק מקיפים את הרחבה מאחור. הים רחוק כל-כך ובלתי מושג והמרחב מוגבל.

היא מעיפה מבט אל הבניין שמימינה. סולם של מרפסות לבנות מעוגלות עולה לעבר השמים. מבטה מתמגנט אל בני זוג בגיל העמידה שיושבים על כסאות גן, פניהם אל הנוף, ביניהם שולחן קפה עגול ועליו שתי כוסות בירה מיוזעות. רוצה לצעוק, שישמעו אותה! לזרוק להם שאלה האם בחוזה שחתמו עליו כשרכשו את הנכס במחיר-עתק יש  סעיף המגדיר בדיוק את ממדיה של חלקת הנוף שהופקעה לטובתם מהמרחב הפתוח.

הבריזה מתחילה לנשוב אבל לא מצליחה לצנן אותה. השמש שמתקדמת לעבר היעלמותה צורבת לה בעיניים והיא מרגישה את הרתיחה שמבעבעת לה במקלעת השמש. היא מרגישה שבא לה לברוח מכאן, שמסוכן לה מדי לצפות בשקיעה, אבל המחשבה על הדרך שעליה לעבור שוב עד שתגיע למכונית גורמת לה להתיישב על ספסל האבן שעירית חיפה הניחה כאן למען נוחות הצופים, והיא עוצמת עיניים וחושבת על הבית שבו גרה, שתכננה להגיע אליו בביקור השורשים הזה, תוהה אם הוא עדיין קיים, אם תוכל לזהות אותו בין הבניינים המתנשאים עליו מכל עבר גם אם שיחק לו מזלו והוא ניצל מתאוות הבצע והסרק. לא יודעת אם יש בה אומץ.